אוריאל קלימן
חודשים ארוכים בהודו הסתובבתי לבד
כל היום יושב עם אנשים צוחקים נהנים
אבל בסוף בערב רק אני בחדר לבד
וכשאני מחליט שהגיע הזמן
אני זורק הכול לתיק
ויאללה לרכבת הבאה
בלי לתאם עם אף אחד.
עד שיום אחד
התיישב לידי מול הנוף בקצה איזה הר
צ'פע / שפר / רן שפר / ראסטמן
אז מה עושים מחר ? הוא שואל
ואני לא מבין, אתה ואני? בטוח ?
אני מסתכל ורואה עניים גדלות עם כנות של ילד
טוב נתחיל בצ'אי אני אומר
ועבר יום /יומיים /שבוע /שבועיים / חודש /חודשיים
ואנחנו עדיין מטיילים יחד
לא יודע איך הצלחת לפתוח את השער שלי
ולהיכנס ככה פנימה בלי להתבלבל
בשיחות ארוכות בלילות לבנים
שנינו מפליגים למסעות תודעה משותפים
פול מון מגיע
בארץ כל אחד גר במקום אחר
אבל שנינו פתאום מתעוררים
מתחילים לשמוע באסים דופקים בוורידים
אתה בא ? אתה שואל
ברור! אני אומר , ניפגש במרכז הרחבה
לעבודה !! אתה צועק לי מעל לרמקולים הפועמים
ושנינו צוללים לקצב ולתנועה
דארק מון
כשהלבנה מחליטה שנמאס לה מהחושך
ובאומץ רב פוצעת אותו בפס מהוסס וקצר
אתה מתקשר וצורח לי בטלפון : ( אז אין עדיין וואצפ בקושי הודעות )
תגיד ראית אותה ? את החיוך הזה באמצע השמיים !!
אני מת על זה!! זה עושה לי כול כך טוב !!
ואני מחייך חיוך של לבנה
" צ'פעלה שתהיה לי בריא, שמחת אותי ממש "
זה הרעיון אחי את מבסוט בצד השני של הקו
ועכשיו
כשהשערים פתוחים
בין העולמות
ונשמות רבות עולות
מי בפיצוץ ומי בירייה
ומי בריקוד ומי במסיבה
אתה עולה לשמיים
(מן הסתם בחולצת טריקו של הקיבוץ גזורה מלמעלה
ומכנסי אלאדין ישנים בצבע שכבר לא מזוהה)
ואני עומד פה למטה
כל יום מסתכל לשמיים מחפש שער פתוח
ומיד אומר לך קדיש
משגר דרך השער חבילה
של מילים עתיקות בשפה מוזרה
מבקש מהאותיות שיטוסו ישר אליך
שיחבקו ויקיפו אותך באור
ישלחו לך שמחה ואהבה
והשער ממש פתוח
ואני יודע שזה בזכותך
כמו אז שפתחת את השער שלי בהודו מעל העננים בזריחה
רן בן מרים
קדיש לעילוי נשמתך
